יש לי רק עוד 37 צעדים ללכת
37 צעדים, זה אורכו של המעבר, אורכה של הדרך המובילה לשינוי שאין ממנו חזור. פעם, בצבא, ספרתי 4 ק"מ. 67
37 צעדים, זה אורכו של המעבר, אורכה של הדרך המובילה לשינוי שאין ממנו חזור. פעם, בצבא, ספרתי 4 ק"מ. 67
פעם המשפט הזה היה מעורר בי תחושות שונות של ציפייה ובאסה. במיוחד בתקופת הצבא. היום אני מבין אותו אחרת. כמה
ספורטאית צעירה, שפעם עבדתי איתה, פחדה להתחרות באליפות הארץ. כמבוגר האחראי, הייתי בדילמה – לעשות את הדבר הנכון ולעודד אותה
איך שאנחנו אוהבים אותו. השורה התחתונה היא שקובעת. נכון?! מבחן התוצאה הוא נכון וחשוב במקרים בהם יש או נותרה רק
הדרך שלי מובילה מעצמי אל עצמי. מהזהות שלי אל המטרה המשמעותית שלי, הנגזרת של הזהות שלי. לא באמת יש אפשרות
חלק גדול, נורא גדול, מהמשפטים שאדם אומר על עצמו מתחילים במילים "אני לא יכול", "וודאי אכשל" (בדרך כלל אומרים משהו
חוסן מנטלי מאפשר להפעיל את החוסן הפיזי, ואין צורך להגדיר מעבר לכך משום שלכולנו ברורה הנחיצות. הנושא חשוב לי ומרתק
בהמשך לרשומה הקודמת – לשבור תבניות. לעיתים, לא רחוקות מידי, שואלים אותי: איך דווקא אתה, איש טאי צ'י, הולך נגד
אחת השאלות היותר טיפשיות שיש היא: מה קדם למה – הביצה או התרנגולת? אני אומר זאת משתי סיבות: הסיבה הראשונה
מהי הדרך המהירה ביותר לעשות? מהי הדרך להצליח בפעולה אותה אני רוצה לעשות לצורך השגת מטרה? שאלות שליוו אותי שנים.