מבטו בוהה.
תנועה קלה בדשא, כנראה נחש – צריך להיזהר.
כך המוח שלנו עובד מִקַּדְמַת דְּנָא:
יש צורך להבחין בחריגה מהסדר הרגיל לזיהוי הציד או הימנעות מסכנה.
הישרדות זה חשוב.
זו הסיבה שאנו מתייחסים לנקודת החן של סידני קרופורד או לפלולה של אהוד ברק, עוד לפני שרואים את האדם עצמו.
זו הסיבה שאנשים מתייחסים לעין העצלה שלי ולא לעין שמביטה ישירות אליהם.
מבחינים בחריגה.כיוון שאנחנו יותר שונאים להפסיד מאשר להסתכן להרוויח, תשאלו את כהנמן ואריאלי, אנחנו נוטים יותר להבחין בחריגה השלילית מאשר החיובית. עד כה – תיאור מצב.
איפה הבעיה?ילד שואל את אביו:
אבא, למה אנחנו שחורים.
האב עונה על משמעות ההגנה מהשמש באפריקה.
ואבא, למה השיער שלנו צפוף ומקורזל.
האב עונה על תנועה בשיחים והגנה בפני קוצים.
ואבא, איך זה שאנחנו רצים כל כך מהר?
האב עונה, בסבלנות – יש לציין, על רדיפה אחרי ציד ובריחה מטורפים.אבא, אז מה אנחנו עושים בניו-יורק?מצחיק.
לא ממש, משום שהתכונות שלנו לא הספיקו להתפתח במהירות של אורח החיים ועדיין מיועדות להישרדות.
הגוף שלנו לא יודע להבדיל בין נזיפה של מנהל לבין הסתערותה של לביאה, או איום בנשק על ידי שודד חמוש.
הפחד רץ והנחת הבסיס הראשונה שלנו היא – הנה הולכים לפטר אותי ולא יהיה לי כסף לחיות. כאמור, איום על החיים.
הגוף שלנו צריך פחמימות, לפני המון שנים הפחמימות הכי זמינות וטעימות היו פירות מלאים סוכר שהמלקטים מצאו בפעם בהרבה ימים.
היום אנחנו זוללים מתוק בלי הכרה. לך תדע מתי תהיה לנו שוב האפשרות, אז ליתר בטחון…
בכל פעם שאומרים או חושבים את המילים – ליתר בטחון, דעו לכם שמדובר בפחד שמניע ולא חשיבה בהירה.
מעניין למה מתוך שתי דעות מנוגדות, האחת חיובית והשנייה שלילית, נניח על אופן הלבוש שלנו – נתייחס יותר לשלילית ונקפיד להתבאס קשות?
את זה סיפרה לי בחורה, אני לא יודע להתבאס מהערות על לבוש. גבר.
התכונה העיקרית שכן התפתחה מהר ועזרה לנו להתפתח היא היכולת לפרש את המציאות באופנים שונים.
חשיבה יצירתית היא רק אחד מהיישומים של היכולת לפרש את המציאות.
משום מה, באמת לא ברור לי למה, אנשים עדיין מעדיפים לפרש את המציאות כאילו אנחנו עדיין באפריקה, או יותר מדויק – בתקופת הפוגרומים, אינוס ספרד ובעיקר בשואה.
תארו לעצמכם נהג שנוסע נורא לאט ברחוב צר. המחשבה העולה – המניאק הזה מעכב אותי בכוונה.
אולי הוא בדיוק באמצע התקף לב?
או זה שכרגע חתך אותנו, האפשרות שאישתו כורעת ללדת, או שהבן שלו שבר את הרגל, או אם הוא יאחר לעבודה הוא יפוטר ממש לא עולה על דעתנו. גם הוא מתויג באופן מידי כמניאק מדופלם.
ברור.
אנחנו מחווטים, wired, להישרדות ולכן אנחנו צריכים להניח שיש כאן תקיפה. ממש ברור – אין אפשרויות אחרות.
האפשרות היחידה האפשרית הזו גורמת, יותר מהכל, ללחץ מיותר.
ההשלכות של הלחץ הזה ברורות לחלוטין וכולן שליליות.
למעשה אנחנו לא מקשיבים לאחר.
אנחנו מקשיבים לעצמינו.
למערך הפילטרים, לסט המתווכים ביני לבין הגירויים החיצוניים.
מערך התיווך הזה מורכב מאמונות, תבניות מחשבתיות, הנחות בסיס, ערכים והשלכות מהחברה שאדם בחר להתקין מעל אברי התחושה, לעיתים במודע ובדרך כלל לא.
כיוון שבכל תופעה טמון זרע ההיפוך שלה, גם כאן – ביכולת הפרשנות שלנו טמונה התרופה להנחת הבסיס ההישרדותית.
אותה יכולת בדיוק – לפרש את המציאות, יכולה מאוד לעזור לנו להירגע.
הרי אם נדע שהנהג שמעכב אותנו מקבל התקף לב כרגע, נעזוב הכול ונעזור לו.
או אם נדע שאישתו כורעת ללדת, או שהוא יפוטר לאלתר אם יאחר – נפנה בשבילו את הדרך באהבה.
אני מציע להניח הנחות אחרות.
לבחור יותר בקפדנות את סט המתווכים ביני לבין המציאות.
אולי אפילו ניתן לשחרר כמה מתווכים, יהיה יותר קל להקשיב.
אדם מקשיב דרך עצמו
אדם מקשיב בשביל עצמו
אדם מתקדם ומרפה
אפשר להוסיף משהו בכל יום
ואפשר להוריד קצת
מהעומס
[…] שאדם מקשיב רק לעצמו, הדובר הוא רק טריגר חיצוני שמפעיל את מערך הפרשנות […]
יופי של מאמר !!!
בהקשר זה , של שחרור ה"תכנות" והפילטרים שלנו של המציאות , אני ממליץ בחום על טכניקת ה"שחזור" של קסטנדה.
היא מפורטת בצורה יפה בספר "מעבר המכשפים" מאת טאישה אבלאר.
במילים אחרות – מה שיוצר את החוסר ההקשבה זה ה"דיאלוג הפנימי" שלנו , המורכב מהתנסויות עבר , קולות של אבא ואמא וחברים , אמונות שקיבלנו מהאומה ומהדת , התשוקות שלנו , הפחדים שלנו וכו' וכו'.
יש לעבור על כל אחד ואחד מאלו ככל האפשר – ניתן למשל לעשות רשימה של אמונותינו , תשוקותינו , כל התנסויות העבר שלנו ועוד ועוד. מומלץ להתחיל דווקא מהתנסויות העבר ומההיסטוריה האישית.
ואז בטכניקה המקורית יש נשימה באופן מסוים על מנת "לשחרר" את ניצוצות האנרגיה שלנו שנלכדו והתקבעו באותן התנסויות (אני מצאתי כי ישנן דרכים רבות מלבד נשימה זו המבצעות פעולה זהה). העיקר זוהי ההתמדה בביצוע.
אינני מכיר שיטה טובה יותר לשחרור.
תודה יוסף,
אני לא ממש מכיר את קסטנדה, קצת קראתי וזהו.