רשומה מגבילה

סיפור בדואי מספר על נווד שתעה במדבר, ללא מים – אחרת לא היה סיפור.
כשמצא סוף סוף אוהל ליד נווה מדבר, האישה שחיה שם הגישה לו מים בקערה ויצאה לרגע.
הנווד די התבאס לראות קנים קטנים צפים במים ומפריעים לשתות. בטח נפל לה בנווה.
כיוון שלא רצה ללכלך את המים בידיו המטונפות – בעת הטיית הקערה הוא נשף בקנים, כך שיכול היה ללגום לגימה קטנה לפני שחזרו להפריע.
לאחר כמה לגימות חזרה האישה.
מאוחר יותר, לאחר ששבה נפשו, הנווד שאל את האישה לפשר הקנים בקערת המים.
תשובה מעניינת הייתה לה. כיוון שהיה צמא נורא הוא עלול היה ללגום את המים במהירות רבה מידי ובכך להזיק לעצמו.
בעזרת הקנים שצפו היא גרמה לו לנשוף, למעשה – לנשום במתינות כל לגימה קטנה ובכך לווסת את קצב השתייה.

גם עם מזון מוצק יותר, ברור שבשביל העיכול, כדאי להכניס לפה פיסות קטנות וללעוס היטב.
עדיף לאכול מזון איכותי וכמה שפחות מעובד באופן תעשייתי, כל אחד לפי גישתו – צמחוני/טבעוני/קדמוני. מזון שכבר עוכל על ידי מכונה לא יכול להזין אותנו היטב.
הרבה יותר כדאי לאכול מזון מחומרים איכותיים המעוכלים לראשונה על ידינו.

כך גם עם חומר לא פיזי – מחשבות של אחרים. תהליך העיכול של מחשבות של אחרים, במטרה להשתנות, נקרא בעברית – למידה. כלומר, להכניס משהו לתוך יחידת מידה.
בתהליך הזה אנו עוברים שיעורים, שיעור הוא מידה.
מחשבות של אחרים, כמו כל חומר מזין, נכון לצרוך במידות קטנות ככול שניתן ולאפשר מרווח נשימה או זמן עיכול מתאים.
כול אחד והמידה שלו.
גם כאן איכות החומר נחשבת, גם כאן זה מוזר לעכל חומר שכבר עוכל על ידי אחרים, כמעט כמו לאכול הפרשות שלהם. עדינות אופיינית.

התהליך אמוּר להיות כך: לקיחת ה minimum dose ההכרחי לצורך גירוי המחשבה, מחומר מחשבתי לא מעובד. כלומר, ממקור המחשבה עצמה, ללא פרושים, הרחבות ועינטוזים. מתן זמן עיכול וגירויי המשך, עד ליצירת מחשבה מקורית אצל התלמיד.
מחשבה מקורית אין משמעותה שאחר לא חשב אותה קודם, אלא שיכול האדם לחשוב אותה לבדו. מורכב קצת, זה הקטע.

זו גם המשמעות של הרשומה המגבילה – לתת את המינון המינימלי המספיק לגירוי החשיבה.
כמו אספרסו.

אגב, אם רוצים לספר את סיפור הנווד והמדבר בהקשר של מחשבות במקום מים, אז במקום תעה אפשר לכתוב טעה או תהה. זה יכול לעבוד.

חָלָל. אַין.
מָקוֹם
מְאַפְשֵׁר
לְרִבּוֹא הַדְּבָרִים.

גְּבוּל,
מַבְדִּיל
בֵּין חֲלָלִים,
מַקְנֶה יִחוּדִיּוּת.

גֹּדֶל וְאֵיכוּת
הֶחָלָל
בַּנְּקֻדָּה הַהִיא שָׁם בַּבֶּטֶן,
בָּהּ גָּדַל
וּמִמֶּנָּה מוּזָן
הַפַּרְפָּר.
הָאַין, לוֹ מָקוֹם.

שְׁלַל
אֳסָפִים
בְּקֶרֶב הַחַיִּים.
מְמַלְּאִים אֶת הָאַיִן
דּוֹחֲקִים אֶת
הַפַּרְפָּר.
קָשֶׁה לוֹ
לִנְשֹׁם.

לְעִתִּים,
כֹּל שֶׁנִּדְרָשׁ
הוּא קַשׁ דַּק
לִנְשִׁימָה,
לַנְּשָׁמָה שֶׁל הַפַּרְפָּר.

קַשׁ
מְמַקֵּד,
מְמֻקָּד.
גְּבוּל לְחָלָל,
מַכְנִיס אֶנֶרְגְּיָה.
מְנַקָּה,
מְאַוְרֶרֶת,
מְאַפְשֶׁרֶת
לִגְדֹּל.

מִקּוּד בְּקַשׁ אֶחָד,
מַעֲמִיק,
חָזָק
מִגְּבָבָה.