הביצה

אני רוצה לספר לכם על אחד מהמשלים של אחד המורים שלי.
הוא נתן כבוד לביצה.הגעתי אליו הביתה לפני כעשר שנים, בערך. אחרי שעזבתי את ההייטק. עבדנו ביחד מזה זמן ומאוד התרשמתי ממנו – היה משהו בשקט שלו, בשלווה בה קיבל את הקשיים, בדרך בה החליט ובתובנות שלו על החיים.

היינו צריכים להחליט על גורל הפרויקט שלנו. אם אנחנו ממשיכים אותו כשכירים או פותחים חברה שזה יהיה עיסוקה המרכזי. יותר מאוחר אספר קצת על הפרויקט. אולי.

הילדים שלו כבר ישנו. מתוקים.

שלום שלום, ונגשתי ישר לעניין: "מה אתה אומר?".

חיוך, ניד ראש ואני אחריו בדרך למטבח.
הוא הוציא ארבע ביצים והגיש לי שתיים.

הדליק מנורה חזקה למדי והתחיל לבדוק את הביצה הראשונה. לאחר הסקירה החיצונית הוא שם אותה צמוד למנורה ופתאום הקליפה האטומה התגלתה כשקופה וניתן היה לראות את פנים הביצה – חלבון וחלמון.

במבט מרוכז עבר לבדוק את הביצה השנייה.

"החלטה מודעת מתחילה מהיכולת לראות מבעד לשכבה החיצונית"

הוא שפת שני סירים קטנטנים, אחד לביצה שלו והשני לשלי. כמה דקות וביצים הקשות מוכנות.
הסדר והשלווה שבה הוא אכל את הביצה הזכירה את טקס התה היפני.

לאחר מכן, את הביצה השניה שבר לתוך צלוחית, עירבב קלות ומיד למחבת. חביתה מקושקשת.
התנועות נראו אקראיות ומפוזרות, והחביתה נאכלה בחיפזון, פרורים לכל עבר.

אני איתו. הייתה לי ברירה?

אחרי האוכל, שתינו תה.
החיים, אמר, הם כמו ביצה קשה, צריך לקלף את הקליפה הקשה ואז לנקות קצת, ולחתוך ולהבין מבפנים.
כך האדם, יש קליפה שהיא כאילו קשה, בפנים רך. גם די קל לסובב אותו. וכשהוא עדיין לא מבושל, אפילו הסיבוב שלו מבולבל. אין לו ציר, או עוגן.

לפני כל החלטה חשובה בחיים נהג לאכול שתי ביצים אחת קשה והשניה חביתה מקושקשת. לאפשר למוח לקבל גם סדר וגם כאוס, העשויים מאותם מרכיבים. ולאפשר לו להחליט מהשכל ורגש, העשויים מאותם מרכיבים.

מימוש הפוטנציאל, אמר, לא תלוי תמיד במקום ממנו יצא חומר הגלם, אלא בעיקר לתהליך ההכנה ולחומרים שנוספים בדרך.

גם כמעט לכל דיאלוג הוא התייחס כאל ביצה – בעיקר לסדקים שבקליפה.
לדעתו, יש חשיבות לאיך נוצר הסדק: מבישול ארוך, מזעזוע חיצוני, או מהאפרוח המקיש מבפנים.
יש גם חשיבות למה עושים עם הסדק, בעיקר לא לעזור לו להפתח, רק להכניס אור.