לאה גולדברג מספרת על מגדל בן חמש קומות, בו התפנתה הקומה העליונה – העכבר עזב אותה.
הסיפור הוא אנלוגיה לשיח המורכב ממספר טיפוסים.
הסיפור הוא אנלוגיה לשיח המורכב ממספר טיפוסים.
באופן מעניין, אין כאן בעל בית וגם לא מתווך, כלומר אין דמות חיצונית בשיחה. פנימית לחלוטין.
אני רואה בסיפור מאבק בין ארכיטיפים ואולי אפילו כתהליך התפתחות, אישי ופנימי.
הארכיטיפים:
תרנגולת שמנה – ביג מאמא. בקושי זזה.
קוקיה – תחשבו לבד. התנועה משתפרת.
חתולה כושית – שלא לומר כוּסית. אחלה תנועה אלגנטית.
סנאית – עליצות על גבול התזזיתיות. לא מפסיקה לזוז.
עכבר – פחד. זז כל היום.
(לאה גולדברג כתבה בלשון נקבה. את ההמרה לזכר אפשר לעשות לבד.)
העכבר פינה את הדירה העליונה. הפחד פינה את הראש.
מי יכנס במקום?
נמלה – חלק לא משמעותי ממשלם גדול הרבה יותר.
ארנבת – ביג מאמא, רק אחרת, קטנה יותר.
חזיר – ממש לא צריך להרחיב.
זמיר – די פלצן.
יונה – סמל השלום והזוגיות.
מי נכנס?
את מי את מכניסה?
מי אתה בוחר להשלים את הזהות שלך?
עדי, אתה מפספס פה משהו:יום אחד נעלם העכבר -הדייר מהקומה העליונה ואף אחד לא יודע לאןאבל כמה קומות מתחתיו, נמצאת חתולה עם חיוך ערמומי…ועכשיו – נמלה זה קטן, ארנבת מלאה פרווה, חזיר גדול מדי לחתולה, ובין זמיר ליונה, ברור שהיונה מועדפת כארוחה הבאה:)
יכול להיות.וממה נכין אנטריקוט עסיסי?
מניאק זמיר פלצן לך תכניס לעצמך את הגן חיות הזה אני לא בסיפור
נכון, הזמיר הפלצן זה לא אתה.אתה ממש בסדר.