קודם אני

לפני כמה ימים שאלה אותי חברה יקרה, נ. שמה ברשומה זו (אות בדויה כמובן), שעוסקת גם באימון אישי, שאלה על תהליך אימון שהיא מעבירה לחולת סרטן שהחלימה ובין השאר פוחדת שהמחלה תחזור.
נושא כבד ומפחיד כשלעצמו.

דיברנו קצת על פחד, לא המון חדש מעבר למה שכתבתי ברשומות הרהורים על פחד וזבוב לא נוחת על מים. כן פרקנו אותו למרכיבים, משום שאנו יודעים להתמודד עם פחדים קונקרטיים ולא ממש יודעים להתמודד עם פחד גדול ולא ברור – אנחנו פוחדים גם מהפחד עצמו.

הסתבר שיש לפחד, עליו דיברנו, כמה מרכיבים, חלקם מאוד ברורים – פחד ממוות, פחד מכאב העולה בשלב הטיפולים, פחד מתחושת חוסר האונים וחוסר הוודאות. אני מניח שזה ממש לא באמת מחדש משהו למישהו.

אני כן רוצה להעלות שני נושאים מאוד חשובים שעלו בשיחה. נושא אחד הוא הרגשות שסובבים את הפחד והנושא השני קשור ליכולת לנהל תהליך שעוסק בפחדים של אדם אחר.

הרגשות הסובבים את הפחד
פחד, כאמור וככתוב, הוא רגש טבעי לחלוטין. למרות זאת, אנשים נוטים לפתח כלפיו ואיתו מערכות יחסים מורכבות, הכוללות את הצורך להאבק בפחד ולדחות אותו ותחושות של אשמה ובושה. פה נמצאת הבעיה האמיתית. נוצרים כאן רגשות ממעלה שניה ושלישית.
חשוב להבין שזה בסדר גמור לפחד, זה פחות בסדר להשקיע בפחד כל כך הרבה אנרגיה, ועוד בתחושה הכי מזיקה שיש – תחושת האשמה.
יהיה הרבה יותר קל לנהל ולטפל בפחד המתעורר ללא המעלה השניה.

ניהול התהליך
אני מכנה זאת ניהול תהליך ולא טיפול, אימון, ניהול, הורות או אחר. משום שהעקרונות זהים בכולם. טוב, בגלל זה הם עקרונות.

הנושא היותר מעניין, מבחינתי, היה ההתיחסות של נ. לדיון על הפחד.
היא נורא פחדה ממנו, מהדיון. ברגע בו עלה הנושא היא חשה איך הגוף מתכווץ וקופא מפחד – קפיאה, בריחה ולחימה הן התגובות הפיזיות האנסטינקטיביות שלנו לפחד, במקרה זה – הפחד מהפחד של האחר.

ניחא הלקוח מפחד, אך מה קורה שמנהל התהליך, העוגן השקט, פוחד עד כדי קפיאה? זה כבר משפיע על שניים או יותר, תלוי בתהליך.

איך הפחד של נ. התעורר. רק משיחה עם המתאמנת שלה, רק משמיעת הסיפור שלה? לא. אלא משלל הנחות בסיס ותחושות שהתעוררו, ואז התעוררו עוד כמה. כן, גם כאן תחושת האשמה ויכול להיות שגם קצת בושה על "איך אני לא מגיבה כמו שהייתי רוצה". אחר כך גם מגיע הלחץ לתפקד כמו שהייתי רוצה. לא נעים.

השאלה של נ. הייתה מה צריך לעשות עם המתאמנת. זו שאלה שכיחה – מה אני עושה עם הצרות של האחר, איך אני עוזר או מאפשר לו להתגבר עליהן.
התשובה שלי היא – קודם אני. ראשית יש לפתור את העניין שלי, להגיע לנקודה בה אני יכול להקשיב בשיוויון נפש גם לסיפורים כואבים ומרגשים.
שיוויון נפש, להבדיל מאדישות, מאפשר גם להתרגש וגם להיות אמפטי, אך גם להשאר ממוקד ובמקום שלי. אדישות היא חוסר היכולת להרגיש באמת.

איך יכול מנהל התהליך להגיע לנקודה הזו?
גם כאן back to basic – נוכחות. כן, פשוט להיות נוכח במלואי ולקבל את האחר במלואו. נוכח גם כשאני מפחד, כי אין בכך אשמה. נוכח גם כשאני לא ממש יודע מה לעשות, כי אין בכך בושה. העדרותם של הרגשות והתחושות מהמעלה השניה תאפשר לתהליך לקרות.
אז גם יגיעו השקט, החיבוק ואם צריך עוד משהו, אז גם הוא יגיע.

עלתה השאלה – מה הקשר בין נוכחות וחוסר פחד?
ככתוב, פחד הוא הנחת בסיס. הוא ההנחה או הציפייה שיקרה לי משהו, לא מה שכבר קרה – מהעבר אנחנו כבר לא פוחדים.
בעת בה אני נוכח לגמרי, נניח בנקודה בו אני מבצע מאמץ גופני גדול, אין שם הנחות בסיס – רק עשיה. אם יש הנחות בסיס, אז אין עשיה. תנסו.
רגע בו אני מקשיב במלואי, או עושה כל דבר אחר, זהו רגע ללא הנחות בסיס וממילא גם ללא פחד.

קודם אני נוכח.