נו באמת, מה עכשיו עזה? אמרתי לעצמי. ישר השבלונות בראש עם כל הסטריאוטיפים עלו לי ונכנסתי לאנטי מטורף, כולי כעס, חרדה וחשש, גם באופן טבעי שהבן מאושפז (כמו כל אם) וגם מהמחשבה שעכשיו אני "תקועה" איתם. אין לי חברים ערבים, לא הייתי מעולם בשום מפגשי קירוב לבבות, לא פעילה בכלל בכיוון, נהפוך הוא. קנאית לכל פסיק במדינה שלי, ואפילו מעדיפה לקנות בסופר מוצרים שיוצרו במפעלים ברמת הגולן, אבל רצה הגורל ומצאנו את עצמנו חודש וחצי במחלקה של ילדים חולי סרטן. 20 חדרים רק של פלסטינאים, ואולי 3 חדרים של ילדים ישראלים. מהר מאד אתה מתחיל להבין את יחסי הכוחות, הפלסטינאים בחדרים שלהם, והישראלים לא רוצים להיות עם פלסטינאים..אם אין ברירה שמים יחד (כמו במקרה שלי) ואם מגיעים ישראלים ועושים בלאגן, אז מתחילים להזיז את הפלסטינאים מהחדרים כדי שישבצו שוב ישראלים עם ישראלים באותו החדר.
ישראל נותנת טיפול לילדים חולי סרטן מעזה. בגלל שהם שוהים לא חוקיים במדינה, הם לא יכולים כמו אמא ישראלית לקבל טיפול כימו וללכת הביתה ושוב לחזור וכו. הם מגיעים לכמה חודשים, לפעמים לשנה ואף יותר. באותה התקופה אסור להם לצאת מבית החולים, אך ורק שם. מגיעות אמהות עם ילד קטן, עוזבות את המשפחה שלהן שם, ורגעי משבר לא קטנים חלים עליהן שם.
והימים שם קשים, עובר יום ועוד יום, מצד אחד אתה מקבל פרופורציות כי אתה אומר הבן שלך יבריא ויהיה בסדר, רק צריך להסתכל מסביב ולהגיד תודה לאל. מצד שני אחרי כמה ימים שאתה יושב בבית חולים מהבוקר עד הלילה, הכל כבר מתעוות. זה לא פשוט. ואתה לבד. אין ממש עם מי לדבר, או ליצור אינטרקציה כלשהיא. הם לא מדברים עברית – רק ערבית וקצת אנגלית.
בשבוע הראשון הייתי אטומה.רגשית, פיזית, שום מגע. בשבוע השני התחילה לדבר איתי בחורה, לבושה כולה שחור, מכוסה, היא גרה בג'באלייה, יש לה ילד בן 5, הוא חולה סרטן, היא נמצאת בבית חולים כבר 6 חודשים, יש לה עוד 4 ילדים בעזה, הבעל מטפל בהם.
במהלך השיחה פתאום המצב של הבן שלי החמיר. אני רצתי לחדר, והיא אחרי. האחיות התעכבו והיא הרימה את הבן שלי וישר טיפלה בו, שמה אותו מתחת למים ונתנה לו טיפול כאילו היה הבן שלה. עמדתי מהצד המומה, מה לך ולו? למה את בכלל עוזרת? כעסתי עליה. כעסתי שהיא הראתה אנושיות, היא לא אמורה להיות אנושית "לפי הספר שלי". רציתי להגיד לה: הלו, את אמורה להקריב את הבן שלך להיות המחבל המתפוצץ הבא, למה את הורסת לי את כל מה שבניתי לי בראש? אח"כ היא הלכה, וחזרה אחרי כמה שעות והביאה לו ממתק.
וככה, כל יום היא נכנסה. הביאה לו בלון, משהו קטן. ודיברה איתי – יצרה קשר.כמעט בלי שפה. עם העיניים, ידיים, קצת אנגלית וערבית ונוצר קשר.
בהתחלה, ירדתי לסטימצקי לקנות שיחון עברית ערבית כדי לתקשר איתה, היו שם שיחונים מכל העולם, מדינות שאנחנו אפילו לא מכירים, אבל לא בערבית, וזה היה מוזר עבורי, ופתאום הפך ללא תקין. אבל עם הזמן שעבר, לא היינו זקוקות לשיחון, נעזרנו באנשים, היינו יושבות כל יום ומדברות..לא היה לה כמעט כסף אבל היא הייתה מביאה מתנות קטנות שהיו שולחים לה מעזה. הנתינה שלה הייתה אין סופית, מכלום: הקרם גוף הזול שהיא הביאה עבורה ונתנה לי אותו כמתנה, היה באותו הרגע יותר שווה ערך מכל בושם מותג יוקרתי שקיים, ונגע בי, יותר מכל מתנה חומרית שאוכל לדמיין. ואני הייתי מגיעה בבוקר, נשארת עד הלילה ובבוקר מביאה לה חזרה, לה ולבן שלה, להעלות לו חיוך ואנשים ישבו בצד והסתכלו ולא הבינו מה אנחנו יושבות ועל מה אנחנו מדברות. כשהגיעה העובדת הסוציאלית יום אחד ביקשתי ממנה לשאול אותה מדוע אני? למה היא התחברה איתי? הרי אם הייתי היא זה לא היה קורה. והיא ענתה שהיא לא רוצה לדבר על פוליטיקה, כי זה כואב לה, היא לא רואה יהודייה היא רואה בן אדם, אשה, אמא והכאב ? זה אותו הכאב.
לאחר שהשתחררנו מבית החולים, הבן שלה נשאר, אותה שלחו ערב אחד חזרה לג'באלייה, הגעתי עוד פעמיים להביא לבן שלה דברים. המצב שלו התדרדר מהטיפולים, ירד משמעותית במשקל, ונשאר שם מאושפז עוד כמה חודשים טובים.
והשיעור לחיים שביקשת שנכתוב? רימה (זה שמה) הייתה המורה שלי. המפגש איתה? לימד אותי על עצמי יותר מכל דבר אחר, קיבלתי זבנג. קבלתי שיעור לחיים: רציתי לשנוא אותה, אין לך מושג כמה, אבל זה לימד אותי שללב ולאנושיות, אין חוקים. וישנם מצבים בחיים, שאתה שם הכל בצד, כל השאלות וכל החששות וכל התהיות ואתה פשוט רוצה להיות בן אדם ורואה מולך בן אדם.
למדתי לא לפחד לפתוח את הלב, ולשים בצד את כל המחסומים והסטריאוטיפים שכיסו אותי כמו צעיף אחד גדול, שאולי היא מכוסה בבורקה שחורה, אבל אני ? אני הייתי עטופה לא פחות. פשוט אצלי לא ראו.
המקרה לא גרם לי מאז להיות פעילה בשלום עכשיו, לא לעבוד במחסומים ולצעוק. אבל זה לימד אותי לשחרר את הפחדים והשדים, ולדעת, שגם אם אני אנושית, אני לא חלשה, אני כן מוגנת. אני פשוט לא מאבדת צלם אנוש בתוך כל הכאוס הזה. למדתי להרגיש את הדברים הקטנים בלי שום מחסומים שמלווים אותי ואותנו ביום יום.
במלחמה/מבצע האחרון בעזה? חשבתי עליה. חשבתי על רימה, אם היא בסדר, ומה קורה איתה, והתגעגעתי אליה. כן, בתוך כל הטילים האלו, שלחתי לה חיבוק ונשיקה, עם דמעות בעיניים, והמון תקווה בלב, שיום אחד עוד נפגש.
—
נועה שרמיסטר נקש – אמנית לחימה, מורה להגנה עצמית לנשים ומנהלת פורום אמנויות לחימה בתפוז, עובדת בחברת היי-טק, נשואה ואמא לשניים.
