מפגשים – הסיפור של דובי

כאשר השתחררתי משירותי הצבאי הסוער החלטתי כי אני רוצה לשנות את מסלול חיי וחיפשתי דרך. החלטתי ללמוד רפואה ובכך לממש את הצורך שלי בנתינה ללא אלימות.השנה הראשונה ללימודים הייתה מהקשות בחיי, הרגשתי שזה לא אני. לא התחברתי לחומר הנלמד, לא לאנשים שלצידי ולא למרצים ובייחוד לא למקצוע עצמו. הרגשתי שאינני רוצה לשים חייהם של אחרים על הכף וכי הדבר לא יממש אותי ואת צרכי והחזרה לכוחות הביטחון ולהיותי לוחם בערה בי. אך במקביל בערו בי רעשים של דימוי עצמי וגינוי עצמי על כי הדרך שלי כרוכה באלימות. האגו שלי דאז דרש סמל סטטוס מכובד יותר.

הכלבים היו במצב רע, מוכים, מפוחדים ורעבים ובכל פעם שמי מהלוחמים היה מתקרב לאחת הכלבות היא הייתה מתעוותת כאילו היא מחכה לבעיטה.

אט אט החלו הכלבים לבטוח בי, האכלתי אותם וליטפתי והם נקשרו אלי והיו הולכים איתי לכל מקום ואף ישנו סביבי בלילה באוהל.

ביום חמישי בסוף שבוע מודלים מפרך הודיעו לי כי האוגדונר יגיע לביקור במוצב כדי לחזות במודלים ואכן הוא הגיע, עם פמליה קטנה ובה הרופא האוגדתי.

תוך כדי שאני מסביר לאוגדונר אודות מודל הפעולה שמעתי בקצה אוזני את הרופא אומר לאחד מחיילי הפמליה שיזמין כבר למחר בבוקר תברואן למוצב, עצרתי את התדריך ופניתי לרופא ושאלתי מדוע? הרופא השיב בלי להניד עפעף "כדי להשמיד את הכלבים" סכין חדרה לליבי מעצם הכוונה ומהשימוש במילה להשמיד.

פניתי לאוגדונר ואמרתי לו כי אני מבקש להוציא את הכלבים בתום הפעילות וכי אדאג לביקור של וטרינר במקום ושיבטל את הגזירה. הנ"ל השיב כי אין ביכולתו לשנות החלטות שניתנות עפ"י פקודות מקרפ"ר אך אך הוא ביקש מהרופא שייתן לי אורכה והנ"ל הסכים לתת עד יום א'. במהלך הסופ"ש בסיוע אגודת תנו לחיות לחיות שהגיעו עם טנדרים עד המחסום הקרוב פינינו את הכלבים למכלאות העמותה בגליל ים דאז.

ביקשתי שיפשו להם בית חם ושישתדלו למצוא מקום בו יכלו למסור את הלהקה מבלי להפריד אותה. התהליך של הוצאת הכלבים למחסום היה קורע לב הם התנגדו לעלות ל"אביר" וכשכבר הצלחנו הם יללו בזעקות זוועה אך חייהם ניצלו. הסתובבתי בתחושות קשות.

לאחר כשבוע וחצי בתום הפעילות השתחררתי ונסעתי מעזה ישירות לגליל ים. ירדתי מרכבי בחנייה היה שקט אך כשקרבתי למכלאה התחילו זעקות הכלבים שזיהו את ריחי וביקרתי אותם במכלאות במפגש קורע לב. נציג העמותה אמר לי כי יש מושבניק מאזור הבקעה שהחליט לקחת את כל הלהקה והדבר גרם לי אושר רב.

חזרתי הביתה אך לא הייתי מסוגל לחזור ללימודים. היה בתוכי דיסוננס אדיר והחל סדק שהבהיר לי כי התפקיד אותו אבחר לבצע לא הוא שיגדיר את מהותי אלא שביכולתי להגדיר את מהותו, ודמות הרופא המלאכי התנפצה מול עיניי, אך עדיין האגו רצה את שלו.

יומיים לאחר מכן התרחש האימוץ והתלוויתי ליעקב המושבניק במסע לבקעה. ישבתי איתו בטנדר הסגור מקשיב לקולות היללה של הכלבים ודמעות עצב עמוקות החלו לזלוג לי דמעות של דיסוננס בין הוויית העצמי שלי לבין האגו המלקה. יעקב איש פשוט שהיה אז בן קרוב לשישים עצר את הרכב ושאל. אמרתי לו שמעבר לסיטואציה הזו רוחשים בי רגשות ומחשבות בנוגע למשמעות חיי ודרכי. יעקב באבהות שלא הרגשתי מאז התייתמתי בגיל אחד עשרה חיבק אותי ובפשטות סיפר לי שכשעלה לארץ ממרוקו הוא אותר כמחונן ורצו לשלוח אותו ללמוד בבית הספר בוייר בירושלים אך הוא סרב, "אני רק רוצה לעבוד את האדמה" אמר לי "אין באמת מישהו שנחשב יותר או פחות. לך עם האמת שלך יעץ". היה כל כך הרבה חום, אותנטיות ואמת במילים הפשוטות שלו בחיבוקו החם מלא בריח אדמה שמוסס לי את האגו.

לא חזרתי לפקולטה לרפואה אף כדי לסיים את השנה והחלטתי לחזור לדרכי שלי כלוחם, מפוקח הרבה יותר ויודע כי גם כלוחם לא פחות מרופא אוכל לפתח את עצמי גם מוסרית. לא מוסר כפוי אלא מוסר רגשי הנובע מחמלה ואהבה ולא ממערכת חוקים כלשהי.

אינני מצר על שום החלטה.

תודה ליעקב שנפטר זה מכבר על החום האבהי ועל החיבור לאדמה.

—

דובי ינאי, אמן לחימה ולוחם.
בעברו שרות ביחידות עילית מבצעיות, כיום לומד ומלמד קורינדו אייקידו ושיטו-ריו קראטה וקצין הדרכה במשטרה.
את משנתו ניתן לקרוא בבלוג שלו – דרכי שלי. לוחם?