כולם, למעט אחת, ענו את אותה תשובה – "כלום, לא הייתי משנה דבר."
הסיבה לכך הוא הצורך בשייכות, שבשיתוף הצורך בוודאות ומשמעות, הם שלושת הצרכים הבסיסיים של האדם. בשונה או בניגוד לפירמידת הצרכים של אברהם מאסלו, שכבר ידוע שטעה. אהבה ומשמעות, או מימוש עצמי, יותר חשובים ממזון וקורת גג.
הרצון להיות שייך לקבוצה, הוא צורך הישרדותי בסיסי של בעלי חיים ויותר חזק מהצורך באל.
כיוון שכך, אנשים מוכנים לשנות דעות והרגלים בשביל להשתייך, או לא לשנות ולהשאר מקובעים בקבוצה – אדוקים.
אדוק משמעו בעברית – קשור חזק או אוחז חזק.
כמה השלכות לשייכות:
גאוות יחידה היא אחד יישומים של השייכות, ומשמשת כמנוע. כך גם התחושה ההפוכה – בושה.
שני המושגים הללו קיימים רק ביחס לקבוצה או לקבוצות אליהן אני שייך.
גם אלו השוברים מסגרות ויוצאים מהחברה, למעשה נכנסים למסגרת אחרת. הם עדיין שייכים.
בכיכר דיזינגוף
פאנקיסטים
במדי צבא
יש שלוש דרכים עיקריות ליצור שייכות: אהבה או פחד.
דרך האהבה – היא דרך קבלת האני והאחר, יצירת מרחב המאפשר גדילה, דרך של תרומה ויצירת משמעות.
דרך הפחד – היא דרך יצירת אויב משותף. הדוגמה המינורית היא קבוצות אוהדים בספורט.
דת – מקור המילה בפרסית ומשמעה חוק, או Religion שמקורה במילה לקשור מחדש. בשני המקרים זו יצירת קבוצה או חברה.
הדרך השלישית היא כת.
הקבוצה אליה אני שייך, מהווה חלק ניכר מההגדרה העצמית שלי, מהזהות שלי בעיני עצמי. כך גם הקבוצות אליהן אני מתנגד. המשמעות לכך היא שפגיעה בקבוצה נתפסת, פעמים רבות, כפגיעה בזהות העצמית ולמעשה כאיום על החיים. ברח או הילחם מתבקש.
יש בעיה, לפחות בעיני, כשסמלי הקבוצה נתפסים כמשהו מהותי. הבעיה היא שאנשים מגיבים על פגיעה בסמל כפגיעה בעצמם. גם כאן מופעל המנגנון של ברח או הילחם.
עוד בעיה שהשייכות גורמת היא הבעלות. לא רק שאני שייך לקבוצה מסוימת, אלא אני גם בעלים של קבוצות שונות: קבוצת חפצים, קבוצת הרגלים, קבוצת מחשבות, קבוצת אנשים.
גם כאן פגיעה בקבוצה היא פגיעה בזהות העצמית. שוב נשרף הפיוז.
אני מניח שרבים מכירים את התחושה ששומעים על ארוע קשה ורב נפגעים בעולם – יש מתח, ואז שומעים שאין ישראלים שנפגעו – כבר לא מעניין…
קצת ישן אך מתבקש – לא טוב היות האדם לבדו:
