הקשבה, קצת אחרת

אני מניח שלרובינו ידועה וברורה החשיבות של ההקשבה.
אני יודע גם שחלק מהקוראים של הבלוג, למדו הקשבה בקורסי גישור ואימון או קורסי ניהול והורות מסוגים שונים, והמונחים שאלות פתוחות ושיקוף הפכו כבר לשגורים למדי. יש לי הרבה מה לומר על הקשבה, ומעניין אותי כעת להדגיש רק נקודה משמעותית אחת. אתחיל בהנחת בסיס – להקשבה יש רק מטרה אחת.
מטרת ההקשבה של אדם היא להעביר, יותר מאוחר, מסר לאחר.
המסר הזה עובר בדרך הנקראת – דיאלוג.ביוונית, דיא=דרך, לוגוס=מחשבה, מילה, ידע. דיאלוג הוא דרך העברת המחשבות.

ההקשבה היא כלי ראשון לפריצת או סלילת הדרך הזו.

לעיתים, למרות שלל טכניקות ההקשבה, הדרך עדיין חסומה.
אם אין מערכת יחסים אמיתית, אפשר להשאירה חסומה. אך כדאי לפרוץ את החסימה, כאשר רוצים שמערכת היחסים תמשיך. ללא הדיאלוג, זה לא יקרה.

פרובוקציה היא הטכניקה לפריצת הדרך.

הסברתי את המושג ברשומה – חוצפה, לא מה שחשבתם.

להפעלת הפרובוקציה נדרשת העזה.
הֶעָזָה, במקרה זה, פרושה להניח על השולחן קלפים שעדיין אינם חשופים.

את הקלפים שם על השולחן זה שיכול להקשיב לעצמו, ולהבין את משמעות הדהודים הפנימיים שנוצרים מהמפגש עם האחר.

ההקשבה לעצמי יכולה להעלות אצלי את הנושא אותו יש לחשוף.
החשיפה היא דרך הנחה ושאלה פרובוקטיבית, כמו:
"למרות כול מה שעשיתי אתה מסתייג ממני, מה באמת הבעיה שלך איתי?"
"לתחושתי אתה מרגיש לא נעים בסיטואציה הנוכחית, מה אתה בוחר לעשות בנידון?"
"אתה אומר שהדוח לא בסדר, ואני חושב שמה שיושב מתחת לאמירה שלך זה חוסר אמון בי, איך נמשיך לעבוד כך?"

נדרשת העזה משום שיש כאן סיכון מסוים, יכול להיות שאני טועה.
זה לא משנה, במקרה המעניין פחות, התשובה תהיה שאני לא בכיוון – אז אוכל לשאול מה כן הכיוון.
במקרה המעניין יותר, נפתחת דלת לשיחה אמיתית.

בכול מקרה – קודם אני מקשיב לעצמי.

עקרון הפרובוקציה נכון לעוד סוג של דיאלוג – קרב.
ההבדל בין קרב לשיחה הוא חדות המסר ומיידיוּת המשוב.