החומר שממנו עשויה מערכת היחסים

לפני זמן מה הייתי בסדנת "שיח פילוסופי" – מקבלים כמה טקסטים של פילוסופים ודנים עליהם, על כל קטע ועל מה ששוזר אותם.
אחד הקטעים היה של הרמב"ם – הוא כתב שם על אלוהים ועל יראה. המנחה אמרה שאפשר להתיחס למושג אלוהים כ-אל או כ-זולת.
שאלתי מה זו יראה, התשובה שקיבלתי הייתה שזה שילוב של כבוד ופחד.
כלומר שבמערכת היחסים עם האל או הזולת צריך להכניס מושגים כמו כבוד ופחד.זה הזכיר לי דיון ישן בפורום אמנויות לחימה שעסק בכבוד ויראה ושאר בני משפחתם.
גם מהדיונים האלו וגם משיחות אחרות אני מתחיל לראות מגמה לגבי החומר שממנו מורכבת מערכת היחסים.

 
יש לי בעיה עם הרכב החומר הזה:
המילה הראשונה שלדעתי צריך לבאר או לבער (עדיף לבער) היא כבוד.
המושג הזה כולל כל כך הרבה אפשרויות לפרשנות שחלקן קשור להכרה באחר ורובן קשור לדבר הזה שחשוב לשמור עליו ("אני מתכוון להלחם על הכבוד שלי…") או להרוג בגללו (כבוד המשפחה, פגיעה בכבוד…).
 
המושג השני הוא פחד – למרות החשיבה הרווחת שפחד הוא מנגנון הגנה – הוא לא! הוא מנגנון שברגע שהוא מתעורר מתחילה הספירה לאחור, עד להפעלת ההשמדה העצמית.
משה פלדנקרייז נותן דוגמא של הליכה על שביל ברוחב מסויים על הקרקע בתחושת נינוחות, שמתחלפת בחרדה כשהשביל נמצא בגובה של מספר עשרות מטרים. מה שיפיל את ההולך זה הפחד מנפילה, הפחד המשתק.
דבר נוסף על פחד – בחירה מתוך פחד מובילה להתמכרות.
בחירה מתוך עוצמה, מובילה לעוצמה.
בחירה מתוך אהבה, מובילה לאהבה.
 
בכלל, פחד הוא כלי רע מאוד לקבלת החלטות – במיוחד במערכת יחסים.
 
אז מה משמעות הכנסת כבוד ופחד למערכת יחסים ?
בעיני, המשמעות היא שיש פחות מקום או שכלל אין מקום לאהבה. אהבת אדם, אהבת כל.
יש טענה שגם בקרב (לסוגיו השונים) יש יתרון לזה שאוהב את יריבו. יכולת ההתחברות, ההקשבה, קבלת ההחלטות והתנועה היא מייטבית בעוד שהמאמץ המושקע הוא מזערי (תהיה רשומה נפרדת על מאמץ מזערי).
 
אז ממה אנחנו רוצים שיורכב החומר שממנו עשויה מערכת היחסים יראה או אהבה?