דילמה מוגדרת כהתנגשות צרכים או ערכים. למעשה היא התנגשות בין מה שאני יודע שצריך או כדאי לבין הפחד שלי משינוי.
אפשר לכסות את הפחד בשלל רציונליזציות ואכן רובינו עושים זאת, אני מעדיף להיות קצת יותר ישיר ולהתייחס לפחד עצמו – זה היושב בבסיס הדילמה.
יש הכיוון שאני יודע שצריך או כדאי לי ללכת ויש את הצד השני – כיוון אחר או תקיעות.
הצורך בחופש מול הפחד להיות מובטל.
הצורך בלומר את הדבר הנכון מול הפחד מאחת מהתוצאות האפשריות.
הצורך להחליט מול הפחד מהוויתור על האפשרויות האחרות.
בתמצות – הצורך בהתפתחות מול הפחד משינוי הזהות העצמית.
יש בעיה ידועה עם דילמות והיא חוסר היכולת להחליט ולנוע, מה שגורר פסיביות והשארת ההחלטה לאחרים או לדינמיקות אחרות.
יש עוד בעיות, אפילו חמורות יותר:
- סטרס. יש לי חבר שהיו לו די הרבה בעיות בריאות, עד לנקודה בה הוא בחר מה הוא רוצה לעשות בחיים, לקח כמה שנים.
- כאבים פיזיים. הגוף מסמן לנו, כמו GPS, לאיזה כיוון צריך ללכת. תקיעות או כיוון לא נכון יוצרים התכווצות וכאבים, תנועה בכיוון הנכון גורמת להתרחבות ותחושת רווחה.
- התמכרות. יש פחד הנובע מהשאלה – מי אני בלי ההתלבטויות שלי, בלי הדילמות? כאמור, בחירה מפחד יוצרת התמכרות.
אני לא מציע, ברשומה זו, דרך לקבלת החלטות – אלא לבחור ולהחליט, מתוך הבנה של חשיבות היציאה מהדילמה.
כיוון שהפחד הוא זה שנמצא בבסיס של כל דילמה, וכיוון שאין תועלת במלחמה בפחד – היא רק מדגישה ומעצימה אותו, הפתרון לעניין הוא לבחור בפחד.
בקצרה, עושים זאת על ידי היפוך של מילים: במקום לומר – לא רוצה, אפשר לומר רוצה שלא.
במקום לומר – לא חושב, אפשר לומר חושב שלא.
ובמקום לא מחליט – מחליט שלא!
ספורטאית צעירה, שפעם עבדתי איתה, פחדה להתחרות באליפות הארץ. הייתי בדילמה – לעשות את הדבר הנכון לעודד אותה להתחרות או אולי העידוד עצמו יהיה מפחד שלי שהיא לא תתחרה?
החלטתי לבחור בפחד – לאפשר לה לבחור בפחד.
עודדתי אותה להחליט לבד ואמרתי לה שאני מציע לא לבחור מהפחד, מה שיצור תחושת החמצה לכל החיים, אלא להחליט שהיא לא מתחרה והיא שמחה ואוהבת את ההחלטה הזו.
היא זכתה במקום ראשון.
והפעם כל השיר על החלטות, עוד הסברים על השיר ברשומה על החלטות:
לִרְאוֹת אֶת מְלוֹא הַצְּבָעִים
הַמִּשְׁתַּקְּפִים בִּכְנָפֵי הָאֵם
וְהַזַּחַל,
לִקְרוֹא הַצָּפוּן,
הָאָרוּג בַּמֶּשִׁי.
שֶׁיָּשֵׁן הַפַּרְפָּר.
עֵר הוּא וּמַקְשִׁיב,
רוֹאֶה,
יוֹדֵעַ
הַכִּוּוּן לְשָׁם.
הַבּוֹחֵר שֶׁלֹּא בִּבְהִירוּת
פּוֹנֶה וְטוֹעֶה וְסוֹטֶה
וּמַאֲרִיךְ אֶת הַדֶּרֶךְ.
הַלֹּא נוֹחָה,
בַּנְּקֻדָּה הַהִיא שֶׁבַּבֶּטֶן
הִיא הַפַּעַר
הַנִּפְעָר,
הַהֶבְדֵּל בֵּין הַדְּרָכִים.
הַהִיא שֶׁיּוֹדֵעַ הַפַּרְפָּר
וְהַהִיא שֶׁיּוֹדֵעַ הוּא שֶׁלֹּא
בַּחֲרוּ
מִקַּשְׁתוֹת הָעָצְמָה.
אֲזוֹרֵי הַדִּלְדּוּל
בַּפְּקַעַת
לֹא מִתְמַלְּאִים לְעוֹלָם,
רַק מַגְדִּילִים רָעָב.
בּוֹחֵר שֶׁלֹּא,
בּוֹחֵר שֶׁכֵּן,
גָּדֵל.
גם זה נכון אבל דילמה היא נק' בחירה היא צומת החלטה היא אומנם לקיחת כיוון אבל כשהיא מתבוננת בעצמה זוהי דילמה מתמשכת כי כל רגע נתון הוא פוטנציאל לבחירה חדשה
אני חושב שאנחנו לא חיים בדילמה מתמשכת – אלא באוסף מקוטע של דילמות, או באוסף מקוטע של פחדים.